סיגריה אחת אחרונה לפני שתים-עשרה טיפות וליום השוות שש שעות שינה. בלעדיו אינני מצליח לישון יותר מעשרים ושתיים דקות. ספרתי. שקט מוחלט אך לא מאיים שרר עד לפני רגע, אחריו התנשמת התחילה בריטואל הידוע: אוו אווווווו, אווו אוווו. בלתי נסבלת. ההתמקמות שלה במקום הראשון ברשימת רעשי הלילה שהכנתי נבעה מההבטחה הלילית שאין היא תלויה בדבר. משמיעה את קולה מהרגע בו חושך תופס את עיניי, עד שהיא גומרת, דקות ספורות לפני שעולה השמש.

רעשי הלילה בקיבוץ מטרידים אותי יותר מכל הרעשים האחרים.

רעש לילה מספר שתיים: קריאות התנים. לעומת התנשמת המתורבתת, את רעש התנים אין לצפות מראש אך אלו מיטיבים לעשות מהומה של ממש; פורעי סדר, פושטקים משאירי עקבות שיש למחות מעל פני האדמה. מתגנבים, מעירים, חוטפים, בורחים, לוקחים ממני בן רגע את פירורי החלום שהעז להגיח מול עיני ממעמקי תת המודע שלי. קצת בדומה לרעש לילה מספר שתיים, כמו בריקוד מודרני אבסטרקטי, גאגאיסטי לא צפוי שעלול להעלות בך התרגשות בלתי נשלטת או את ההפך הגמור, בחילה עד אובדן שליטה רקטלי, מצרצרים הצרצרים את רעש לילה מספר שלוש. איני חושש מהמחשבה שצצה, לקנות רובה אוויר כדי לרסס אותם, ואת כל ארץ יצורי הפרא שחיה לי בגינה כמו היה ספריי נגד תיקנים. רעש לילה מספר ארבע נשמע לעתים קרובות גם באור יום, ולכן לא הייתי בטוח שעליו להיכלל ברשימת רעשי הלילה. חתולים. משחקים תופסת עם זבוב או מחליטים לצאת לקרב (לי זה לא משנה), הם בלתי נסבלים ועליהם לחדול. במיוחד על החלק בגג שלא בוצע כהלכה רק מהסיבה שהסכמתי להצעת השיפוץ של אבישי ולא של פארז – זו הייתה יקרה רק במקצת. לא ידעתי שגם בקיבוץ, כמו בעיר, אבישי בעצם משלם לפארז – ולא כראוי.

על כל רעשי הלילה איאלץ לדבר עם ועדת הקיבוץ מחר, רק כדי שוויסמן יביט אלי מבעד למשקפיו המחוזקים במסקינטייפ ויגיד, ״הנרי עברת לטבע, יש דברים שלא תוכל לשלוט עליהם.״ ״מה אתה מבין?״ צקצקתי לעצמי. הרי קיבלתי בחדווה את תואר ״הזקן הנרגן החדש״, ועל אף שטרם מלאו לי חמישים וחמש אני זורם איתו; והלא ויסמן הוא רק המחליף של המחליפה של האחראית על העניינים באמת, אסנת המנהלת המוניציפלית של הקיבוץ, שהחליטה לזגזג, לפזול ולבסוף נטשה אותנו לטובת חודשיים ביוון, לא לפני שהעבירה נתח מן התפקיד שלה ״אחראית הנוי״ לטלי מרום; שהעבירה אותו לאלי אחראי התשתיות וגם פַּסָּל פסול שמציב את הכישלונות שלו בפינות חסרות היגיון; בחניה למשל. דווקא אותו צירפו לוועדה שאמורה לטפל בכל הנטל הזה בטענה שנכדתו גם היא פסלת ואם יש שושלת ״כל כך מפוארת״, אז למה לא. כשנמאס לו ממני הוא העביר אותי לוויסמן. מה שוויסמן לא משכיל לדעת הוא שאנחנו שונים מהיסוד, ועד כה המלאכה שלי להפוך את המרחב הקיבוצי לסטרילי ונקי מרעשי יום, מתקדמת לא רע בכלל. ולכן אין סיבה שמישהו או משהו יעצור אותי מלטפל גם ברעשי הלילה.

הרי לא ייתכן ששטח הקיבוץ הפקר יהיה וכל אחד יעשה בו כרצונו (על אף שזה יקל על הצבת הפסל החדש שאותו אני מתכנן למקם בדיוק מול המכבסה שהפכה לסטודיו שלי: עץ ריח ירוק מבטון בגובה שלושה מטר. אם אלי מארגנטינה יכול, אז על אחת כמה וכמה: הנני). את הציפורים שחירבנו על  שולחן הגינה שלי הצלחתי להבריח באמצעות פנסי לד איטלקיים שמולטני שלח לי במתנה, ואת קני היונים הצלחתי להרחיק בזכות דוקרנים שהדפסתי במדפסת תלת ממד שרכשתי לא מזמן. מה שעוד חמק מוויסמן הוא שאני זה העומד מאחורי הקמת הוועדה בקיבוץ כדי שאוכל לשלוט ללא הפרעות על כל אותם הרעשים מסביבי, אלו שנראים ביום ואלו הנשמעים בלילה. לטובתי האישית כמובן. בטח שלא לטובת הכלל ובטח שלא לטובת המבקרים.

הרי מצדם היה אפשר להפוך את הצמחייה הנהדרת בקיבוץ, הגן האנגלי הפראי הזה, לגני ורסאי, לו יכלו. לקצץ, לגזום, לעגל ולתלוש עד שלא יישאר דבר. אני מאמין שרצוי לקבור את המת מלהרוג את החי; אבל הם רוצים את ורסאי ולא פרובנס. זהו זה: הקיבוצניקים רוצים את ה-בחוץ ולא מקבלים את מה שניתן להם. להפוך את הקיבוץ לוורסאי – זה אבסורד! הפרובינציה רוצה להיות המרכז כי היא לא מבינה את איכות החיים שטמונה בתוכה.

ויתרתי על הבית עם הגינה ברחוב הרימון מאחורי איכילוב כי רציתי את השקט המוחלט, התוצאה האוטופית שבשבילה אני נאמן למוטו שלי: טילים עדיפים על פני אנשים.

ניסיתי להסביר זאת לשוש השכנה כשישבנו לשתות תה בגינת ביתי לאחר שהיא גזמה את שיח האורנית הלוהבת שלה שצמח לו במשך עשרים שנה ופתאום ״הפריע לה״. כעת משאיננו חשף את הקטקומבה שבה היא חיה.

ניסיתי לעזור.

״שוש הנה תראי, עשיתי אילוסטרציה של ׳לפני ואחרי׳: ככה זה נראה עכשיו, גיהינום אסתטי שלא ברא השטן; וכך זה ייראה אחר כך. עץ טיק מלא. שלוש שעות עבודה, לא תרגישי, אני משלם״.

אני מקנא באנשים כמו שוש, בעלים של מכשירי שמיעה. בלחיצת כפתור אחת הם משתיקים את העולם.

משלא נתקבלה תשובה מלבד הינף יד של דוברת היידיש, המשכתי לטיעון הטילים:

״תחשבי שאת אוכלת משהו מתוק. שוקולד! ואז אחריו אכלת בורקס. משסיימת את הבורקס החלטת לקחת עוד ביס מהשוקולד – כעת השוקולד מתוק יותר, נכון? כך עם הטילים. הקיבוץ בכללותו הוא מקום שקט, אבל ה-שקט שאחרי ההפצצה – אלוהי. אינטנסיבי. אין שני לו. כל מה שקרה במלחמה מקצין את הטעמים – אז בטח שכדאי לנו לסבול את הרעש האיום לשתיים, שלוש דקות בתמורה לשתים עשרה שעות של שלווה עמוקה.״

הקיום האנושי עצמו מטריד אותי.

הרי אנשים זה מכוניות, רעש מפוח, מנוע מזגן, אגזוזי אופנועים מקרקשים על הכביש שנמצאים בסכנת הכחדה בעקבות עצומה שיזמתי (שעליה חתמו לא פחות משמונה מאות חברי קיבוץ), עדכוני ווטסאפ בלתי פוסקים מכל קבוצות הקיבוץ ואחת שהוציאה אותי מדעתי כשהחליטו לכרות עץ בן חמישים שנה כי חמישים אחוז ממנו חולה. ״אז תורידו רק חמישים אחוז,״ אמרתי בוועדה כשנשענתי אחורה בידיים שלובות, משוכנע שהביטחון שהפגנתי יעשה את שלו. שבוע לאחר מכן נכתב בקבוצה:

״מחר תתבצע כריתת עץ בסמוך למרפאה. העבודה צפויה להתקיים בשעות הבוקר המוקדמות, ותלווה בציוד כבד ותנועה של כלי רכב. מטעמי בטיחות, אנו מבקשים להימנע מהגעה לאזור ולהימנע מכניסה לחניה בסביבת המרפאה במהלך שעות הבוקר.״

יצאתי מהקבוצה.

למחרת צפיתי מהצד איך כרתו מאה אחוז של עץ בן חמישים שנה ואיך הקיבוץ הופך קצת יותר לוורסאי; ומיד נכנסתי לסטודיו להמשיך במלאכת תכנון עץ הריח מחוץ למכבסה.    

רעש לילה מספר חמש הוא נועם. הגרוע מכל- והסיבה שבגללה אחת לחודש אני מסכן את חיי, ופונה שמאלה במהירות של חמישה קמ"ש בקלנועית של דודתי (שירשתי יחד עם הבית הזה), בדרך לבית המרקחת בעיר הסמוכה כדי לדשן מלאי מכובד של תרופות הרגעה: וליום, זנקס, בונדרמין וקלונקס – העומדות לרשותי בשל חוויות מהעבר שאינני נזכר בו אלא אם מזכירים לי אותו. 

בנוסף לרובה האוויר שיקטול את הצרצרים, עלי גם לרכוש רובה צבע כדי למחוק חלקים מהאותיות בשלט הפרסומת שניצב בכניסה לקיבוץ של ״רמי לוי״ ולתת לרעש הזה משמעות חדשה. עשיתי חיפוש בגוגל; האם זה חוקי? האם ישמעו את רעש הירייה? האם הוא יקפיץ את כיתת הכוננות? אילו צבעים ניתן לרכוש?

מי שלא מורגל בכאב האהבה צפויים לו עינויים וכדאי שיהיה מוכן לזה. ״המתורגלים״ שמחליפים בני זוג כמו גרביים, אלו אינם צריכים לחשוש שהרי האקסטזה הבאה מחכה להם מעבר לפינה. החובבנים, לעומתם, בצרות צרורות. אחרי התפרצות הר הגעש הלבבי מגיעה נפילה שרק בני מזל מתאוששים ממנה, ומבניהם נולדים שני סוגים של אומללים: כאלה טיפשים שמעיזים לחפש זאת שוב, וטיפשים שמחליטים לוותר על אהבה לכל החיים.

גירוש הרעש הארוטי שנועם מעורר הוא סוגיה מורכבת שלה מצאתי פתרון די פשוט: להגיע לפורקן באמצעות ידי השמאלית במשך שלוש דקות.

הבעיה היא שהרעש הזה צץ בכל שעה ביום.

אחרי שנועם עזב אותי מבלי לתת לי כלום אלא שתיקה שהמיטה עלי דיכאון במשך חצי שנה ומגוון התמכרויות, החלטתי לבטל כל פעולה למען האחר ולדייק את חיי כך שכל פיסת מידע שאפגוש תהיה טובה אלי.

שנים שלא ביקרתי בקיבוץ עד היום שבו הגעתי לבית דודתי לאחר שנפטרה, במטרה להבין כיצד אארוז והיכן אאחסן את הפסלים מהסטודיו שלה. השקט שחוויתי הכניס אותי לוואקום. הוא לא עמד בקו האפס אלא מתחת לו – מינוס שקט. כמו שמתי אטמי אוזניים, צללתי לקרעקעית הים וסוף סוף נחתי מהעולם.

לאחר המעבר לקיבוץ נוכחתי לדעת שהרגישות גבוהה הרבה יותר מהמציאות, וישנם רעשים לטפל בהם מבחינה חזותית וקולית, שכן אם ארצה את ה-מינוס שקט המצב אינו יכול להישאר כמות שהוא. כל פינה בבית ששופץ מחדש תוכננה בקפידה. לא היה לי צל של ספק שיהיה זה מקום שיעניק לי את מהות החופש: לצפות בשמש כל עוד יש אפשרות לצפות בה –‎‎ בשקט מוחלט.