האישה נשענה על החלון והביטה החוצה. הרוח עלתה מהנהר במשבים קלים ולא הביאה עמה שום בשורה. מבטה המאובן היה מבט של אנשים שסקרנותם אינה יודעת שובע. אף אחד עוד לא גמל לה חסד ונדרס מול ביתה. ומה גם שהיא גרה בקומה האחת לפני האחרונה, הרחוב השתרע הרחק למטה. הדים קלושים בלבד מהמולתו הגיעו עד למעלה. הכול היה רחוק מדי. בדיוק כשבאה לפנות מהחלון, הבחינה שהזקן ממול הדליק את האור. מאחר שבחוץ עוד היה מואר לגמרי, היו האור הזה עצמו והרושם המשונה שעורר כעין פנס רחוב הדולק לאור יום. כאילו הדליק מישהו נרות בחלונו, עוד לפני שהתהלוכה עזבה את הכנסייה. האישה נותרה לעמוד ליד החלון. 

 האיש החל לנוד בראשו. הוא מתכוון אלי? תהתה האישה בלבה. הדירה שמעליה היתה ריקה ומתחתיה היה בית מלאכה שבשעות האלה כבר היה סגור. היא הניעה את ראשה קלות. הזקן הניד את ראשו שוב. הוא שלח את ידו אל מצחו, גילה שאינו חובש כובע ונעלם בתוככי החדר. 

רגע לאחר מכן הופיע שוב בכובע ובמעיל. הוא הסיט את כובעו וחייך. אחר כך שלף מטפחת לבנה מכיסו והחל לנופף בה. ניפוף קל בתחילה, ואחר כך הולך וגובר. הוא הרכין את גופו מעל אדן החלון עד שהתעורר החשש שייפול למטה. האישה נסוגה צעד אחד לאחור אבל נראה שזה רק מדרבן אותו. הוא שמט את המטפחת מידו, הסיר את הצעיף מצווארו – צעיף גדול וצבעוני – והחזיק אותו מתנופף מחוץ לחלון. בתוך כך חייך. כאשר צעדה עוד צעד לאחור, העיף את הכובע בהינף יד פתאומי וכרך את הצעיף כטורבן על ראשו. אז קיפל את ידיו על חזהו וקד קידה. בכל פעם שהרים את ראשו, קרץ בעינו השמאלית, כאילו שוררת ביניהם הסכמה חשאית. היא נהנתה מכל זה עד שפתאום לא ראתה שוב אלא את רגליו מזדקרות באוויר, במכנסי קטיפה דקים ומטולאים. הוא עשה עמידת ראש. כאשר הופיעו פניו בחלון שוב, סמוקות, מלוהטות וידידותיות, היא כבר דיווחה למשטרה. בעודו עובר בין שני חלונות, מגיח פעם בזה ופעם בזה לסירוגין, היא כבר זיהתה במרחק שלושה רחובות קטנים את צופר הניידת, בין כל צלצולי החשמליות ורחשיה העמומים של העיר. ההסבר שלה לא היה ברור וקולה נשמע נסער. האיש הזקן צחק כעת, וקמטים עמוקים נחרשו בפניו, הוא ליטף אותן במחווה לא ברורה, עטה רצינות, לרגע לכד את צחוקו באגרוף כף ידו, ואז השליך אותו לעברה. רק כאשר פנתה הניידת בפינת הרחוב, הצליחה האישה להתנתק ממראה דמותו. 

היא הגיעה למטה חסרת נשימה. אנשים התקהלו סביב הניידת. השוטרים זינקו מהאוטו והקהל הלך בעקבותיהם ובעקבות האישה. ברגע שניסו לגרש את המתגודדים, הצהירו כולם פה אחד שהם גרים בבניין הזה. אחדים מהם ליוו אותם עד לקומה האחרונה. מגרם המדרגות הם חזו בשוטרים בשעה שאלה, אחרי שדפיקותיהם בדלת לא נענו ואחרי שהתברר שהפעמון אינו פועל, פרצו את הדלת. הם עבדו במהירות ובמיומנות שכל פורץ יכול ללמוד מהן. גם בחלל חדר הכניסה שמחלונו נשקפה החצר הפנימית, לא היססו אפילו לרגע. שניים חלצו את מגפיהם והתגנבו לפינה. בינתיים ירדה החשכה. הם נתקלו במתלה בגדים, חמקו מכתם האור שבקצה הפרוזדור הצר והתקרבו אל האיש מאחורי גבו. האישה התגנבה בעקבותיהם. 

כאשר נפרצה הדלת בכוח עוד עמד האיש הזקן בחלון בגבו אליהם. הוא החזיק על ראשו כרית לבנה גדולה, ושוב ושוב הוריד אותה מהראש כאילו התכוון לסמן למישהו שהוא רוצה לישון. את השטיח שהרים מהרצפה נשא על כתפיו. מאחר שהיה כבד שמיעה לא הסתובב, גם כאשר הגברים כבר עמדו ממש בסמוך לו והאישה כבר ראתה מעבר לכתפו את החלון החשוך של דירתה שלה.  

בית המלאכה למטה היה סגור, כפי ששיערה. אבל הדירה למעלה היתה בבירור מאוכלסת שוב. באחד מחלונותיה המוארים ניצב לול תינוקות שבו פעוט עמד על רגליו. גם הוא החזיק כרית על ראשו והשמיכה היתה מונחת על כתפיו. הוא קפץ ונופף לעברם וקרקר משמחה. הוא צחק, העביר את ידו על פניו, עטה רצינות ולרגע לכד את צחוקו באגרוף כף ידו. אז השליך את הצחוק בכל הכוח בפרצופם של השוטרים.